חברתי שולי, כותבת שירה ועורכת בלוג ראיונות עם אנשים מרתקים, הציעה לי להצטרף אליה ולראיין את האומנית רחלי אלון, הכותבת שירה על ספלים וכלי אוכל שונים.
מפגש עם מילים, שירה וחומר, מאוד סיקרן אותי, אני אוהבת לקרוא שירה עברית עכשיווית ומודרנית, כך שללא חשיבה נוספת אמרתי "כן!".
נסענו לקרית טבעון, בהנחיות נאמר לנו להכנס לשביל בתוך היער. בין העצים התגלה לנו ביתה והתמלאנו פליאה לנוכח האפשרות שאנשים חיים בטבע בצורה כזו טבעית, כאן בישראל.
נכנסנו לסטודיו, על המדפים התגלו לנו עשרות כוסות וכלי אוכל מאויירים ומילים, מילים ללא סוף.
התיישבנו בסטודיו המואר שלה והתחלנו בראיון. רחלי התגלתה כאישיות עדינה, מאוד מסודרת, היררכית בהגשת סיפורה, שפתה רהוטה, נשמעת לעיתים כמילים כתובות, קצב דיבורה דידקטי ונעים מאוד להקשיב לה.
איך הגעת לעסוק באומנות?
"לא חלמתי להיות קרמיקאית, גדלתי בבית של אקדמאיים, בית עם המון ספרים, בית שהעריכו בו מצויינות אקדמית. בילדותי לא פגשתי אומנות. היתי תולעת ספרים, קוראת הכל.
בתיכון גיליתי את השירה במגמת ספרות (מסתבר שלמדנו באותו התיכון:). בשנות ה 20 לחיי קראתי שירה בלילות וכך נחשפתי לעוד שירים, שדרכם נפתח לי צוהר לעולם הפנימי ביני לבין עצמי.
התחלתי ללמוד ספרות עברית באוניברסיטה העברית, אחרי סמסטר אחד ברחתי, ניתוח השירים הרגישו לי לא נעים ממש כמו "ניתוח גופה".
החלטתי להתחיל ללמוד לתואר ראשון ושני פסיכולוגיה קלינית, אבל הרגשתי עדיין שרק מילים לא מספיקות לי.
בנוסף לאחר סיום התואר חוויתי טרגדיה, אחי הצעיר נהרג. הרגשתי שאני צריכה להתחיל הכל מחדש, זה היה צורך פיזי, עקצוץ בקצוות האצבעות והלכתי ללמוד טיפול במגע, שיאצו.
בזמן חופשת הלידה של ביתי השלישית, התפרצו אצלי מיגרנות קשות, זה היה מלווה בהתקפים במשך ימים ארוכים, עד שלא הצלחתי לטפל בקליניקה. החלטתי שזה הזמן להתחיל לטפל בעצמי.
התחלתי חוג קרמיקה, אצל מורה מטבעון, ג'ודי פרדמן. בכל פעם שהיתי נכנסת לסטודיו היה ריח של אדמה רטובה ועיניים מחייכות, הבנתי שזה מקום שבו יוצרים.
התנסתי בעבודה על אובניים, אבל לא הצליח לי, זו היתה עדיין תקופה שהרגשתי שהכל קורס לי, הזהות התעסוקתית והאמהית שלי, גם הכלים קרסו לי על האובניים, אבל להפתעתי בעבודת החימר על השולחן הרגשתי בפעם הראשונה שאני יכולה להעמיד בעצמי כלי יציב, בניגוד לחיי הפרטיים.
נחשפתי פעם הראשונה לצורות וצבעים, מבנים וגלזורות, פתאום תחום זה התחיל להעסיק אותי כל חיי.
מה את אוהבת בחומריות של החימר?
לחימר תכונות מדהימות, הוא יכול לעבור בין הרבה מצבים, בין רטוב לגמיש, עד קשיח- נוקשה לגמרי.
כל עוד אני בשלב טרם שריפת הכלי, הכל הפיך, אפשר לחזור ולתקן טעויות, אפשר לחזור לנקודת ההתחלה.
החימר הוא חומר סלחני, חומר סופג, בזמן הלישה הוא סופח רגשות, הוא עושה התמרה ממשהו רך למשהו נוקשה.
אני אוהבת ליצור כלים, אשר יש להם גבול, במיכלים מתאפשר להכיל דברים, כמו גם תחושות ורגשות.
מתי בפעם הראשונה הבזיק לך הרעיון לחבר בין שתי האהבות שלך? קרמיקה ושירה?
זה היה דווקא באחד מהתקפי המיגרנה שלי, פתאום ראיתי חזיון איך נראה האתר שלי ואיך הוא מוכר כוסות ועליו מילים, מכאן התחיל התהליך יציאה לאור שלי.
ביום הנישואין ה 9 שלי ושל בעלי, הכנתי לו כלי עם הקדשה והוא התרגש מאוד, הבנתי אז באותה נקודה שעליתי פה על משהו.
נקודת אבן דרך מקצועית ראשונה:
המשכתי להתמקצע עוד בקרמיקה, במרכז לאומנויות במרכז חביבה, התחלתי להשתמש בחותמות, וכשאבי נסע ליפן ביקשתי ממנו שירכוש לי חותמות. אומנם הוא לא מצא חותמות, אבל הביא לי הדפסים, שבהתחלה לא מצאתי בהם עניין, והיום אני מאתרת איתם את הכוסות ומייבאת דוגמאות נוספות משם.
נקודת אבן דרך מקצועית שניה:
פתאום הביקוש החל לגדול ואני שעובדת על כל כוס בעבודת יד, לא הצלחתי ליצור יותר מ 10 כוסות בשבוע, מכאן עברתי למיקור חוץ – עיצוב ויצור חיצוני של הכוסות. אני מתכננת איך יראה הכלי, משרטטת, חושבת על שולים רחבים לכתוב עליהם את הטקסט ושולחת לייצור בחברון, זה מה שאיפשר לי גידול במכירות.
הייחודיות שלי היא הכתיבה, ההדפסים והגלזורה.
אני נהנת מתהליך הכתיבה עצמו על הכוס, מהאיוושות העדינות של המכחול על החרס. אחרי השריפה בתנור אין כבר יותר שליטה בתנועה ובתוצאה, אחרי הגלזורה המילים בוהקות על הכלי וזה מציין עבורי את סוף התהליך.
מה מחבר אותך כל כך לשירה ולחומר?
זה חיבור בין אדמה לרוח, להתעסק בשירה זה לגעת במקומות עליונים, לזקק ולזכך אמת עמוקה על החיים.
השילוב של הכוס הכי יומיומית והשירה הכי נשגבת שנכתבת עליה, זה שילוב בין גשמי לרוחני, מילה כתובה על ספל. השותה נטען במשמעות מהן, אם יש משפט על אומץ, השותה יטען לאותו היום באנרגיה הזו.
אני אוהבת את כלי החרס השבירים כל כך המסמלים עבורי ערכים שאני מאוד מעריכה כמו ענווה וצניעות.
איזה מסר את רוצה להעביר דרך היצירה שלך?
בחירת הכוס והשיר שעליה, זו דרך ביטוי עצמי של מי שרכש אותה. אדם יכול לרכוש לאדם אחר כלי עם מסר מסויים ולהעניק לו אותו. בנוסף, כשהכוס נוכחת על השולחן זו הצהרת נוכחות, הנראות של האדם.
באופן אישי מאוד מעסיקה אותי נוכחות האדם, עד גיל 17 הרגשתי שאני מאוד שקופה בעולם, לא הצלחתי לבטא את עצמי עד הסוף.
הכוסות עזרו לי לבטא אותי, במקביל התחלתי לכתוב פוסטים שעזרו לי לבטא את מי שאני שנקראו "יוצרת את עצמי".
אני בוחרת שירים שמביאים חסד ולא צער או כאב עמוק, אני מעדיפה לבחור שירים שדווקא יש בהם בזיק של אופטימיות ותקווה, התגברות ונצחון על החיים מתוך כאב.
אני עורכת סדנאות למי שרוצה להביא את עצמו לידי ביטוי דרך יצירה של כוס אישית.
מגיעות אלי סבתות ונכדות, אמהות ובנות, זוגות, חברות – חוגגות ארועים וימיי הולדת
אני עושה הזמנות בהתאמה אישית, אפשר להזמין כל כלי עם כיתוב לפי בחירת הלקוח.
בנימה אישית על רחלי:
התרשמתי מהחיפוש העיקש של רחלי, לצאת ולבדוק, לחקור מה מתאים לה ומה פחות, היא לא פחדה לעזוב קרירה שהתחילה ולפצוח בחדשה.
היא השראה בעיני לאישה יוצרת, מחוברת לרצונותיה, החיפוש השתלם לה וכיום היא מצאה את המקום שנותן לה ביטוי עצמי המחבר את שני העולמות שבתוכה, חומר ורוח.
להנאתכם, ניתן לרכוש את העבודות כאן:
ניתן להזמין משפט שאתם אוהבים,
דרך האתר או טלפונית ישירות לאומנית, רחלי אלון 050-3634636
עוד קצת על שולי ועל הבלוג שלה, שממש לא כדאי לכם לפספס:
שולי מיטלברג- השלי, עשתה בשנים האחרונות תהליך פנימי מעמיק, אותו היא משתפת במופע שלה "שירי מסע מתעוררים לחיים",
המורכב משירים אותם היא שרה או מקריאה ומשיתוף חוויות אותן חוותה במסע משפחתי שערכה לפני כשנתיים.
מומלץ לעקוב אחר דף השירים של שולי בפייסבוק, "בשולי המילים" ולקרוא בבלוג שלה: בשולי המילים – שירה והשראה.
בעוד החודש, 17/5/19, שולי תתארח אצלי בסלון, לבוקר נשים מרגש "מקום לעצמי", אשמח ממש לפגוש בכן שם! כל הפרטים כאן באירוע הפייסבוק.
מקווה שנהנתן ואתם מתחילים לחשוב על משפט שתרצו שילווה אתכם במטבח,
לי כבר יש אחת יקרה.
נתראה בפוסט הבא,
רוית