הודו – מעברים משחור ללבן

לכבוד גיל 40 רציתי לפרגן לעצמי טיול להודו לציין שהגעתי לאמצע החיים (במצב טוב), לנסוע עם חברות טובות לקצה העולם, למדינה מדהימה ומאתגרת כאחת. רק עכשיו חודש אחרי אני מרגישה שמצליחה לחזור ולנחות באמת למציאות מהודו. כל כך הרבה התרחשויות, רגעים וחויות שלא ניתן לעכל ברגע הראשון ורק במרחק זמן מקבלות התמונות את הרגש המתאים.

הטיול בהודו עשה עימי חסד וקיבלתי את ה"שיעור שלי" באהבה. בין הנופים והחויות הטובות למדתי להעריך את הגעגועים לבעל ולילדים, להוקיר אותו על האפשרות לנסוע להתאוורר ולדעת שהשארתי את הילדים בידיים בטוחות. חזרתי מהטיול עם געגועים אליהם, הערכה ותשוקה לשיגרה הטובה שיצרתי לי. דרך המצבים שאתאר לכם בהמשך, התחדדה לי תובנה תוך כדי הטיול, שיש פער גדול בין הצפיות למציאות, למרות שאתה מתכנן ומצפה לטיול מהנה, יש מצבים שאתה נשאב אליהם בעל כורחך כיאה לאופי הטיול בהודו, שעוד הוחלט בארץ שיהיה בסגנון "טיול פתוח" למשך 3 שבועות (לא ידענו בדיוק מתי נגיע לכל יעד, איפה נישן ואיך נעבור בין היעדים) וכך מצאתי את עצמי מחוייבת לגלות גמישות ואיפוק לאורך כל הטיול.

אני נזכרת שבבוקר הנסיעה הסתכלתי על התרמיל הענק שהכנתי לי, (שכמה שניסיתי לצמצמו עדיין יצאתי עם 15 קילו) התרמיל שעומד להיות "הבית על הגב" למשך השבועות הקרובים. התגנבה לי מחשבה שבטח יהיו הפתעות במסע, אבל התנחמתי בזה שהכנסתי לתוכו רק דברים טובים שאני אוהבת: בגדי קיץ נוחים וקלים שארגיש בהם "אני" ואת התמרוקים והריחות שיגרמו לי להרגיש "בית". מסתכלת על התרמיל ומבטיחה לעצמי, "אל תחפשי בהודו אורות והארות, בואי בקלות ותזרמי, בואי בלי צפיות, לכי להנות נטו". הזכרתי לעצמי את הנטיה שלי להתבאס לרגעים ממצבים מפתיעים ובלתי נסבלים עבורי, אבל סמכתי על עצמי שאצליח להתגבר בכל מצב, הרי כבר טיילתי בצעירותי במזרח למשך כמה חודשים. וכך הגעתי עם מטרה נעלה אחת, להנות ולשמור על שתי החברות שחיברתי בינהן לטיול. יצאתי עם חברות שאני מרגישה איתן בנח, ומכירה אותן היטב (דנה, הבלונדינית עוד מהחטיבה ומיכל עם המשקפיים מהשכונה) וסמכתי על החוכמה שכל אחת מביאה איתה מהבית.

תורת המזרח ודרך חיים בודהיסטית (אני לא מתייחסת אליה כדת, אלה כהשקפת עולם) תמיד קרצה לי וסקרנה אותי. רציתי להבין טוב יותר את הקשר בין רוחניות לפשטות ואיך אפשר לקחת את פילוסופית החיים של המזרח ולהתאים אותה לשלנו. מצד אחד הודו גורמת לך להרגיש הכי בנח במי שאתה בשל הפשטות שבה ומצד שני גורמת לך להתבונן על עצמך בצורה נקיה ולפעמים מפחידה ללא הפרעות וגירויים. בתרבות המערב הרצון להספיק, תחרותיות והשגיות, גוברים ומשבשים את החושים והאינטואיציה הטבעית שלנו. בהודו לעומת זאת, החושים מתחדדים במיוחד בטיול שכזה שלא הינו במרדף לקניונים, מסעדות גורמה, שווקים גדולים, מוזאונים או פסטיבלים. הודו גורמת לך להסתפק במעט שהיא מציעה. בין אם רציתי או בין אם לא, ההסתכלות פנימה פשוט נתחה עלי. הרגשתי הרבה פעמים בטיול מאין "נדנדה רגשית". בהסתכלות ראשונית פנימית , לצערי זה לא תמיד נראה לי כפנינים שהיתי רוצה לגלות, זה נראה יותר כמו זבל אורגני (ממש כמו ההודים ששורפים את הזבל שלהם בכל בוקר ואתה מרגיש כמו בל"ג בעומר) ובסוף לגלות תובנות אישיות, אוצר שאחרי הליטוש שלו מתגלה אבן יקרה מפז שהיא רק שלי.

מהממת!

זה מה שאפשר להגיד על הודו. לפעמים מהממת אותך על הצד החיובי שבה לפעמים מהממת אותך על הצד השלילי שבה.

להודו יש המון צדדים, קצוות, הבדלי מעמדות, רבדים וגוונים.
זה נכון שהכל תלוי בנקודת מבטך, יש לך בחירה אם להתעלם או להתעקב על דברים מסויימים. אני בחרתי (כמו כל דבר שאני עושה בחיים) להסתכל על כל התמונה גם וגם. להיות פחות שיפוטית, אבל לחוות את כל מגוון הרגשות שהודו מעלה בי ותאמינו לי, לא תמיד זה נעים כמו שכבר הבנתם. אספר לכם על הודו מתוך נקודת הראות שלי, דרך סיפורים קצרים וארועים יומיומיים, חלקם מצחיקים וחלקם דרמטיים כך שיוכלו להמחיש את כוונתי שהודו היא מאין "לונה פארק ריגשי", פעם אתה באורות ופעם אתה שואל  "האם עשיתי משהו רע היום למשהו?"

 

סיפור 1: מתחנה מרכזית לקניון מזדמן

הגעה למדינת קרנטקה – בנגלור – תחנה מרכזית
בהגענו למדינת קרנטקה חיפשנו תחנת רכבת ואוטובוסים ע"מ להגיע לנקודת יעד נוספת. כשנהג המונית עצר בתחנה והינו אמורות לרדת, נתקפתי בהלה, ממש כמו לפני קפיצת בנג'י, שאתה אומר לעצמך "על החיים ועל המוות". הרגשתי שאני לא רוצה לצאת מהמונית למבטי המוני הגברים שלוטשים עיניים על תיירות מערביות. עד אותו הרגע נתקלנו באנשי הודו חבבים למדי, אבל המקום הזה, שהזכיר לי את התחנה המרכזית הישנה בת"א, שאני נמנעת לטייל בה אפילו בשעות היום, היה נראה לי ממש לא סמפטי. וכך לאחר שאזרתי אומץ וקפצתי בנג'י, יצאתי מהמונית מבוהלת. במשך כמעט שעה עם תיקי הגב עלינו, נמנעת מקשר עין עם ההמון ההודי ובמעברים בתחנות בחיפושים והתלבטויות בין רכבת לאוטובוס, פגשתי עכברוש אחד וקבצנים יושבים בצידי הכביש, מנסות לחצות כביש סואן ללא הצלחה, עד שנתקלנו בשוטר "שנבדקנו" אליו שיחוס על נפשנו ויאפשר לנו לעבור בבבטחה את הכביש.

 

סוף סוף קנינו כרטיסים לנסיעת לילה לאוטובוס. הינו צריכות להעביר כמה שעות עד מועד הנסיעה, הפקדנו את התיקים בשמירת חפצים מתפללת כשנחזור התיקים עוד יהיו שם. נסענו בריקשה שנסתה להחלץ בקושי מההמון הדוחס ישר לקניון, שהיה נראה לנו פתרון מצויין להעביר בו כמה שעות בעיר שלא הכרנו. מרחובות צפופים ופקקי ענק הנהג מוריד אותנו בקניון מדוגם ומערבי למשעי. לוקח לי כמה דקות לעכל איפה אני נמצאת, אחרי טראומה קלה מהרגע שלפני, ואחרי שבוע וחצי שלא ראיתי זכר לחנויות מערביות, הבנתי פתאום שיש להודים גם חיים מלבד הכפרים בהם ביקרנו, ושמחתי על כך שאני לא המערבית היחידה בהודו שאוהבת חנויות טובות, נזכרתי כמה אני אוהבת דברים אכותיים ויש גם הודים שאוהבים חיי בורגנות. היתה לנו רק שעה אחת בלבד לבילוי בקניון וכאחוזת אמוק סיפקתי את הצורך בהרחקת החויה הבלתי נסבלת עבורי שעברתי בתחנה המרכזית של הודו. התחלתי להתמלא בהתלהבות על מכרה הזהב שגיליתי בחנויות מותגים שאין לנו בארץ וגילוי חנות אחת מקומית כמו "המשביר לצרכן" שלנו ובה גלביות מהממות מערביות, בסיפוק רב גהצתי את הכרטיס אשראי במחירים מצחיקים ומאושרת פעם אחת שהצלחתי "לדפוק" את הקניון ליד הבית שלי.

 

סיפור 2: נסיעת לילה

המעבר מבנגאלור להמפי:
המעברים בהודו והמרחקים ממקום למקום הם מאוד ארוכים. בחלק מהמעברים נסענו 8 שעות באוטובוס לילה. ניסינו להעביר את הלילה בשינה באוטובוס בתאי "סליפר" שידועים כמסריחים נורא. ריח לא נעים יכול להטריף אותי ברמה שבא לי לברוח. מקרה כזה כשלעצמו יכול לבאס אותי ולהכניס אותי למחשבות קשות, איך אעביר ככה כל כך הרבה שעות, למה בחרנו באמצעי תחבורה כזה ועוד… בעזרת הומור עצמי ושירים באוזניות הצלחתי איך שהוא לצאת מהמצב ובעודי מתענה מהריח הנורא (ריח כפות רגליים עומד), מצאתי פתרון לכסות את הפנים עם צעיף מבושם שלי, תודות לבושם שהבאתי איתי מהבית.

איך שהוא העברתי את הלילה בשינה חלקית ומתפללת שהנהג ישאר מפוקס לאורך הנהיגה, אני יורדת מהאוטובוס "באמפי" וקולטת שעוד לא הגעתי למקום מנחם. נזרקתי למציאות של יימי הביניים (אתם זוכרים שרק בערב הקודם טיילנו בקניון מערבי? להעביר את הזמן עד הנסיעה), המקום נראה כסצנה מסרט על ימיי התנ"ך, הכל מסביב חול וסלעי ענק מפוסלים שהתגלו רק מאוחר יותר כמדהימים. שמחתי שמצאנו מהר "טוק טוק", שיקח אותנו למציאות קצת יותר מעודדת. הנהג נסע ועבר בסמטאות צרות ובין מבנים ישנים עם קירות מתפוררים ותוך כדי אני מתפללת שהוא לא יעצור לנו ושיציע לנו איזה גסאט האוס בתנאים לא אנושיים עבורי. הוא מסביר שאחרי הנהר יש גאסט האוסים טובים יותר. וכך לאחר התאוששות של נסיעת לילה מפרכת והשוק מהמקום שזרק אותי לימיי הביניים, מתגלה פתאום לתדהמתי, תמונת נוף מרהיבה של נהר גדול שבו הנשים כובסות את בגדיהם הצבעוניים ופורשות אותם על הסלעים. בהרמת עיניים קלה מתגלה גם צבע הירוק של הדשא והעשב שעליו איש מתרגל יוגה ואני מתחילה לנשום. נכנסת לראשי מחשבה חדשה שהיה שווה להגיע הנה, הלב מתרחב ונרגע ולרגע שוכחת את כל תלאות הלילה הנורא.

 

 

 

סיפור 3: חיפוש גאס האוס באמפי
לאחר הנסיעה לילית הנוראה של 8 שעות, אני מבינה שעכשיו צריך לערוך חיפוש לגאסט האוס שנוכל לישון בו הלילה. אחת מאיתנו חיכתה עם החפצים ושתיים אחרות החלו במסע החיפוש. עייפה ועוד מבוהלת, משנסת מותניים למען המטרה. נכנסות ובודקות כמה גאסט האוסים ומבינה מהר מאוד שאצטרך הלילה ממש להתפשר ושעד עכשיו זכינו במדינת "קראלה" לתנאי מחיה טובים. לא סתם אומרים שקרלה היא "הודו לייט" (לי זה ממש התאים). במבט חטוף מבינה שכדאי לי להוריד צפיות ומתרכזת רק בחיפוש תנאים בסיסים. פסלנו חדרים שבאחד אין חלון בחדר, בשני השרותים מחוץ לחדר, השלישי החדר קטן לשלישיה והרביעי ממש בלי אוירה. כמעט ברגע של יאוש, והעייפות משתלטת בהליכה של שעה, אנחנו מגלות גאסט האוס סביר מינוס, אבל במקום קסום מול הנהר עם גידולי אורז. המסעדה שבו והישיבה על מזרנים הזכירה לי את סיני ונתקפתי פתאום געגועים עזים אליה. אני מתרצה ומודה לאל ולתיירים שעוד נשאר מקום בשבילנו בגאס האוס החביב הזה ושגם עוד בסופו זכינו לעיסוי הכי טוב ומפנק משלושת הנסיונות להבין את שיטת העיסוי המוזרה של ההודים.

 

סיפור 4: הגעה לחוף הים בקודלי

לאחר כמה ימים בהמפי החלטנו לעבור לחופים ליד גואה לשבוע בטן גב. נסענו בחזרה באוטובוס לילה כ 8 שעות, אך הפעם מוכנה נפשית לכל ריח שלא יגיע, אבל לא היתי מוכנה לצפירות האין סופיות של הנהג בזמן הנסיעה הפרועה שלו שהדירה שינה מעיני. בכל סיבוב חד חשבתי שאני נופלת מהסליפר (מושב שינה) מהקומה השניה ישר על משפחה ישראלית. (משפחה שמטיילת כבר חצי שנה עם ילדה בת 3) אז השתדלתי להשאר מאובנת לאורך כל הנסיעה. לאחר נסיעה מתישה סוף סוף מגיעות לחוף ב 3 לפנות בוקר. לא מאמינות שהאוטובוס מוריד אותנו בשום מקום, בחושך מוחלט שרק פנסי הניידים שלנו מאירים לנו את הדרך (מעולם לא הערכתי פנס עד כדי כך). בדרך התגלה לפנינו גרם מדרגות אין סופי שאמורות לרדת עם ה 15 קילו תרמיל על הגב. בסוף הירידה עדיין לא הבנו לאן הגענו, החלטנו שעדיף לנו לשבת בחושך מצרים ובשקט מוחלט כדי שאף אחד לא יסלק אותנו ממרפסת המסעדה "שפלשנו" אליה. כך אנחנו 3 בחורות, מפוחדות כמו ברגעי אש לילה בתנועה, ממתינות כ 4 שעות לזריחת השמש. זה היה הדבר הוודאי היחיד באותו הרגע שנסח בי בטחון שעוד יהיה בסדר שהשמש תזרח בסוף. לא במפתיע נזכרתי וזמזמתי את השיר הקסום של שלום חנוך "תמיד חשוך לפני עלות השחר". וכך יושבות דרוכות, מבוהלות ומפוחדות, אך בזמן שהשמש התחילה לזרוח רווח לכולנו על שהצלחנו לעבור עוד משימת הישרדות בהצלחה. פתאום נתגלתה לעינינו רצועת חוף מדהימה, שכל הטיול חיכינו להגיע אליה. הרגשנו פתאום שנחתנו בגן עדן לפני שהחוף מתעורר. לימים הסתבר שזה אחד החופים השקטים והרגועים בהודו ושאנשים מגיעים מכל העולם לסדנאות תרגול יוגה ומדיטציה על רצועת חוף הים הקטנה הזו.

 

 

חויה מס' 5 –  אוכל:

לאורך כל הטיול סבלתי מהאוכל החריף שההודים מבשלים והאכזבה היתה גדולה בכל פעם שהצריבה בפה היתה כבר בלתי אפשרית, על גדר עינוי הודי של ממש. בכל פעם שנכנסתי למסעדה, נשאתי עימי תפילה קטנה שהפעם הולכת להתענג על האוכל הודי טעים ורציתי להאמין שאם אתאמץ מאוד ואסביר למלצר, הוא יבין שאני ממש נואשת ויבין את גודל מצוקתי, שיפתח את ליבו בשבילי וישתדל להעביר מסר לטבח שיהיה עם אצבע קלה על הצ'לי. אחרי שכבר הבנתי שזה לא אישי נגדי ושעיקר מזוני בטיול הזה יהיה נודלס ואורז, נשאר לי רק להודות על כך שחשבו על התיירים המערביים ושהכניסו לתפריט את האוכל "חסר החיים" הזה, אבל לפחות אפשר לשבוע ממנו. נותר לי רק לברך את עצמי ואת חברותי, בתאבון. מייחלת לעצמי לעבור חויה מתקנת במסעדה הודית בארץ ושם בטוח אצליח להעביר את מסר "החריף" בצורה תקיפה ויחוסו עלי יותר.

 

i

אז אחרי הטעימה של הארועים שחוויתי שהיו לפעמים טובים ולפעמים פחות, היום אחרי המסע, אני יודעת יותר מי אני ועל מוכנה להתפשר בטיול ועל מה ממש לא, גיליתי שאני לא הבחורה הכי זורמת עלי אדמות שחשבתי שאני ושיש לי את הקווים האדומים שלי ואני שמחה מאוד על הכרות זו. למרות הקושי במעברים בדרכים, נהנתי מאוד מהנופים והטבע המדהים שיש להודו להציע. אין לי ספק שאבקר בה שוב, אך בסגנון טיול אחר. הבנתי שלא מתאים לי כבר בגילי, מה שהתאים לי בגיל 20, להיזרק בכל מיני מקומות מזדמנים, שלא נעימים לי מבחינה אסטטית (ויש מלונות ברמה גבוהה בהודו). ידיעה זו הפתיעה אותי, כי בארץ אני מאוד אוהבת טיולי קמפינג ולינה בטבע (אך מסתבר שרק למשך כמה ימים), בחו"ל תנאים כאלו הם פחות נסבלים בעיני. הדבר החשוב ביותר שאקח מהטיול הן דרכי ההתמודדות שהכרתי על עצמי והידיעה שהצלחתי להתגבר על חווית מפתיעות של פחד, סלידה ממקום ואכזבה מצפיות לא מותאמות לטיול.

לסיכום: החיים הם באמת לא צפוים, אפשר לדמיין, לתכנן, להערך, לעשות הכנה נפשית, אך תמיד יש בסוף הפתעה, לעיתים בייצת הפתעה של קינדר ולפעמים ביצה שצריך לבלוע את הצפרדע וצריך להתאים את עצמך למצבי קיצון. הבנתי את זה במיוחד בטיול כמו זה, החיים כמו אננס, יש גם וגם, גם קשים וגם מתוקים.

אני רוצה לדייק את דברי בנוגע לעם ההודי. ההודים הם עם מקבלי תיירים, תמיד ניסו לעזור לנו, לא נתקלנו במשך כל הטיול בתרמית או חוסר יושר.

כיאה לבלוג אישי שבעיקרו אני כותבת על עיצוב, החלטתי לשתף אתכם במסע שלי  שתכירו דרך חוויותי את הודו מזוית אישית שתדעו מה לצפות מהודו ולהנות מנופים והחויות שיש לה להציע.

קריאה מהנה ואשמח לשמוע תגובות.

שלכם רוית